בלי ללמוד על בעיית הלחץ, דיון יוגה ומדיטציה יישאר לא מספק ולא שלם. על מנת להבין מתח, עלינו להיכנס לאבולוציה של בני אדם ומה מייחד אותם.
לבני אדם יש שני מאפיינים ייחודיים המבדילים אותם מכל שאר היצורים החיים על פני כדור הארץ.
- המוח שלהם הוא הגדול והמורכב ביותר בהשוואה למשקל הגוף ויש לו קיבולת זיכרון גדולה.
- יש להם את הסגל למודעות עצמית מורחבת, מה שגורם להם להיות מודעים לזיכרונותיהם.
מודעות עצמית אצל ילד אנושי מתחילה בסביבות גיל שלוש עד ארבע שנים, שמביאה את תודעת המוות והחיים ואת הפחד שלו. על מנת לברוח מפחד המוות והחיים, הילד מחפש הגנה מהמשפחה ומהתרבות המתנתנת את המוח.
התניה של המוח יוצרת מוח מורכב עם מאגר עצום של זיכרונות. הזיכרונות האלה הם גם שליליים וגם חיוביים, זיכרונות של רגעים שמחים ועצובים, זיכרונות של אהבה והתעללות, רווחים והפסדים, וְכֵן הָלְאָה. זיכרונות רגשיים ומחשבתיים אלה משפיעים כל הזמן על המוח והגוף, גורם ללחץ כרוני בדרגה נמוכה.
מצב החיים הרגיל שלנו הוא של מתח כרוני בדרגה נמוכה. זוהי תופעה אוניברסלית, ובדרך כלל האדם מתמודד עם הלחץ המתמשך הזה ומסוגל לחיות את החיים בנוחות סבירה. אבל אירוע עוצמתי ושלילי בחייו של אדם עלול להפריע למנגנון ההתמודדות ואותו אדם יחווה תגובת מתח מלאה.
תגובת הלחץ היא החלק של תפקוד הגוף לשרוד באמצעות סכנות. מנגנון הלחץ של הגוף היה שימושי ביותר בהתמודדות עם מצבי חירום לפני אלפי שנים כאשר בני אדם היו מוקפים בטורפים ובאסונות טבע.
אבל בזמנים מודרניים כשחיינו בטוחים ונוחים יותר, תגובת הלחץ עדיין פעילה. זה בעיקר בגלל עומס הזיכרונות במודעות עצמית אשר יוזמת את תגובת הלחץ. אנו חיים במצב של מתח כרוני ללא סכנות חיצוניות רבות. המוח שלנו הוא הגורם ללחץ.
לחץ יכול להיות מוגדר כ- תפיסה של איום על רווחה פיזית או נפשית וכתוצאה מכך להילחם, טִיסָה, או הקפאת תגובה. לאנשים יש אישיות שונה או דושות. אנשים עם פיתה (אֵשׁ) דושה או אישיות מגיבים ללחץ על ידי לחימה, ואטה (רוּחַ) על ידי בריחה וקאפא (כַּדוּר הָאָרֶץ) על ידי הקפאת תגובה.
רבים חושבים שלחץ נגרם מגורמים חיצוניים כמו עבודה, מערכת יחסים או מעבר חשוב בחיים. אבל העובדה היא שלחץ לא מגיע מבחוץ. הוא יוצא מבפנים אבל גורמים חיצוניים מזרזים אותו.
כדאי להזכיר כאן שני חוקרים גדולים שהעלו את בעיית הסטרס למוקד העניינים בתחום הרפואה.
- הראשון היה תותח וולטר ברדפורד, פיזיולוג מאוניברסיטת הרווארד, אַרצוֹת הַבְּרִית, מי הציג פנימה 1915 המונח “להילחם או לברוח” לתאר את תגובתה של בעל חיים לאיומים. הוא תיאר את השינויים הגופניים המתרחשים בזמן מצבי כאב, רָעָב, פחד וזעם. הוא גם טבע את המונח הומאוסטזיס.
- החוקר הגדול השני היה הנס סליה, שעבד באוניברסיטת מונטריאול. בשנות הארבעים, הוא טבע את המונח “לחץ”, שאותה הגדיר כתגובה לא ספציפית לגורמי לחץ רבים הכוללים -
(א) פיזית - עבודה פיזית מוגזמת
(ב) רגשי - כעס, פַּחַד, אשמה וכו'.
(ג) קוגניטיבי - מחשבות שליליות אוטומטיות
(ד) קיומי – שאלות על חיים ומוות ומשמעות החיים.
חוקר חשוב נוסף היה הפסיכולוג קובסה, שתיאר מחלה – אישים נוטים כמו גם עמיד ללחץ אֲנָשִׁים.
אנשים הסובלים מלחץ ניגשים למצבי לחץ תוך שימוש בשלוש אסטרטגיות מפתח – מְחוּיָבוּת, אתגר ובקרה. הם מסוגלים להתחייב למשימה, גם כשהמצב מתקשה. הם נוטים לפרש בעיות כאתגרים ולא אסונות.
סוף כל סוף, הם מחפשים היבטים של הבעיה שהם יכולים לשלוט בהם – אולי לעשות שינוי באורח החיים שלהם, ללמוד עוד על בעיה או לעשות צעד קטן לפתרון הבעיה. כל שלוש האסטרטגיות הללו עוזרות להם להתמודד עם סערות החיים בצורה יעילה יותר.
מהו מתח טוב?
לחץ הוא לא תמיד רע. מתח מסוים מועיל לגוף ולנפש ועוזר לנו לחקור נתיבים חדשים ודרכים שונות לחיות וליצור. מתח הופך לבעיה כאשר הוא הופך מתמשך וכרוני.
בזמן לחץ, מערכת העצבים הסימפתטית בגוף הופכת להיפראקטיבית וגורמת לתגובת קרב וברח. תגובת ההקפאה מגיעה מחלק עתיק של עצב הוואגוס, ונועד לסייע לבעל החיים להסתתר ולהימנע מסכנה.
הרפיה נגרמת על ידי ירידה בטונוס של מערכת העצבים הסימפתטית ופעילות מוגברת של המערכת הפאראסימפטטית. אמנם פונקציה זו של המערכת הפאראסימפתטית מועילה ומסתגלת לאדם, גירוי מוגזם של מערכת העצבים הפאראסימפתטית עלול להזיק, מייצר מצב דמוי דיכאון.
אהבתי לקרוא את הפוסט? אל תשכחו לעשות לייק ולשתף!
מקור תמונה: telegraph.co.uk
